אחד הדברים הראשונים שאנחנו מלמדים בסדנאות זה את הנושא הזה. ישר אחרי שורה ארוכה וחשובה של עקרונות השתתפות במרחב קבוצתי של עבודה פנימית.
הסיבה שהנושא הזה נלמד היא מכיוון שרובנו אולי מבינים הקונספט שתכף אגיע אליו – אך בפועל כשיש כאב רגשי שעולה מכל סיבה שהיא הנפש לא תמיד מתורגלת ויודעת כיצד לפעול ברגע האמת לפי השלבים – מה שיכול ליצור תקיעויות, כאבים שלא משתחררים, ואף פתולוגיות פיסיות.
יפה, אז אחרי ההקדמה החשובה בוא נצלול לשלושת שלבי הריפוי.
1. קבלה –
כפשוטו לקבל את המציאות הרגשית שאני חווה כרגע, נשמע קל? יופי. היישום דורש מעט תרגול. למה הכוונה – לדוגמא זמן הקורונה- כמה מאיתנו באמת מקבלים כרגע מציאות של השבתה כללית וסגר? מי מאיתנו מתווכח עם המציאות הזאת?
אחד המשפטים שאדי בכור (פסיכולוג חינוכי ומורה ליוגה מהראשונים בארץ) אומר – "אני לא מתווכח עם המציאות"
אבל – שימו לב קבלה אינה פירושה הסכמה. כלומר יכול להיות שאני לא מסכים עם ההתנהלות של הממשלה וזה בסדר גמור, אך, מצד שני אני לא מכחיש או מתנגד אליה – אני מבין שזה מה שקיים כרגע ובאותה נשימה אני מסוגל להיות בחוסר הסכמה.
משוואה חשובה פה היא שקבלה אין פירושה הסכמה.
2. הזדהות –
נקודה חשובה בשלב הזה – אנחנו לא מזדהים עם שני סוגים של רגש – חרדה ולקחנות (סחיטה רגשית), מדוע אתם שואלים? מכיוון שהזדהות עם חרדה ולקחנות רק יעוררו יותר חרדה ויותר לקחנות זה כמו להוסיף שמן למדורה הרגשית של הנפש.
מה זה אומר הזדהות – בפועל זה אומר להסכים להיות בחווית הכאב הנוכחית – למשל הבן שלי אכל ארטיק ואחרי הביס השני הארטיק נשבר ונפל על הרצפה – התגובה הראשונית של הבן שלי תהיה כאב "אמא – נפל לי הארטיק, אוף אוף אוך וכו' (דמיינו ילד ממש בוכה ומתבאס על העניין) אז מה העבודה שלי פה?
נתחיל במה לא? אני לא יגיד לבן שלי – "לא נורא חמוד זה רק ארטיק בוא אקנה לך חדש" ואני לא אגיד לו "לא נורא שטויות ארטיק הולך ארטיק בא" – למה? כי בצורה עמוקה אני מבטלת את חווית הכאב שלו הילד שלי, כרגע מרגיש שהוא איבד משהו (כן כן לגמרי יש פה אובדן) ובצורה פשוטה אני ארצה להזדהות איתו על מנת לאפשר לו לעבור דרך הכאב שהוא מרגיש על מנת להשתחרר ממנו – אם אני אכחיש או אבטל את הכאב בתמורה לארטיק חדש למשל בעומק אני מלמדת אותו שעם אובדן למשל מתמודדים על ידי הכחשה ואכילה ולא על ידי קבלה והסכמה להרגיש את התחושות שקרטיב נופל חושפים אצלו בנפש.
3. חוסר הזדהות –
הרבה בחלק הזה מתבלבלים וחושבים שחוסר הזדהות – זה ההפך מהזדהות אבל בצורה פשוטה זה פשוט שלב אחד אחרי הזדהות – זהו השלב המעשי/הפרקטי לרוב כהכללה כמובן – גברים יותר מאופיינים ובקיאים בשלב הזה. נחזור לילד שלנו – אחרי ששהיתי איתו בכאב שלו ואמרתי לו "ילד שלי איזה באסה שנפל לך הארטיק זה באמת מבאס.. מבינה אותך. זה היה לך טעים ופתאום נפל" והילד יענה לי "אוף אמא כן זה באמת עצוב לי שהוא נשבר…" (נתנו מקום לכאב) אני אשאל אותו "מה יכול לעשות לך טוב על הלב כרגע? היית רוצה אולי ארטיק חדש? רוצה ללכת לשחק בגן משחקים?" וכו'….. וגם יכול להיות שהילד יגיד לי בעצמו שהוא פשוט רוצה להמשיך לשחק עכשיו או כל דבר אחר.
חוסר הזדהות הינו השלב האחרון שמהווה כ10% משלושת שלבי הריפוי.
מטרת השלב היא לאפשר לנפש להמשיך הלאה לאחר עיבוד ומפגש נכון עם הכאב שעלה.
אז בקצרה מה למדנו בנקודות (ומעט תוספות):
- שלושת שלבי הריפוי הינם 1.קבלה 2. הזדהות 3. חוסר הזדהות.
- קבלה והזדהות מהויים כ90% מהתהליך וחוסר הזדהות סוגר את ה10% של סוף התהליך
- חוסר הזדהות הינו שלב שמגיע בצורה טבעית לאחר שעברנו דרך קבלה והזדהות ובאמת שהינו עם עצמנו או עם מי שמסיבנו בחווית הכאב שהנפש מציפה.
- קבלה אינה פירושה הסכמה – מצד אחד "אני לא מתווכח עם המציאות" מצד שני "אני לא חייב להסכים עם מה שקורה"
- אם אני בהתנגדות/הכחשה/אופוריה אל מול חווית כאב – סימן שאני לא נמצא בשלב הראשון של קבלה
- הזדהות כהכללה מאופיין יותר למגדר הנשי – היכולת להיות באחדות – (אחד בגימטריה זה אהבה) עם כאב. חוסר הזדהות מאופיין לרוב עם המגדר הגברי של התבוננות מעל הכאב – ראיית הכאב ומה לעשות איתו?
תהליך נכון יהיה שלב ראשון: לקבל את החוויה שלב שני: לאהוב, להיות אחד עם הכאב, שלב שלישי – לראות להתבונן ולחשוב פרקטית על מה נכון או שפשוט תופיע תחושת שחרור אמיתית מהחויה (לא הכחשה ולא להמשיך הלאה בכוח אלא באמת שחרור). - סרטון שידגים פרקטית מזה אומר לתרגל הזדהות – מוסיפה בתגובות.
אם הגעתם עד לפה =) מוזמנים להמשיך לסרטון ולשתף אותי פה בתגובות או באופן אישי מה למדתם? מה התחדש מתוך הנשא הנ"ל? וכל דבר אחר.
בברכת "מעז יצא מתוק" – אהבה רבה, רינת
