למי מאיתנו אין רגעים של כעס? ביקורת? האשמה? בין אם לעצמנו או כלפי הסביבה שלנו?
אין כמעט אדם שלא חווה במהלך היום את הרגשות הנפלאים האלה.
בתשומת לב פשוטה ניתן לראות כי הרגשות האלה הם דומיננטיים בהופעה שלהם.
כלומר לרוב, את הרגשות הדומיננטיים אנחנו נזכור כשנחשוב על אירועים שקרו לנו פעם. למשל כשהייתי קטנה אבא שלי התבלבל ואסף אותי בשעה איחור מבית הספר – כעסתי עליו הרבה זמן אח"כ וודאי שבאירוע הזה היו עוד רגשות, אבל את הכעס אני זוכרת הכי טוב.
כשהייתי קטנה חזרתי הביתה עם ציון עובר במבחן במתמטיקה ואחות שלי היתה תוקפנית כלפיי ואמרה שלא למדתי מספיק ולכן נכשלתי.
מכל סך הרגשות שעלו שם את התוקפנות אני אזכור.
ועוד ועוד סיפורים….
אז מזה חלק שבוי?
למשל, כשאחות שלי תקפה אותי כשחזרתי עם ציון עובר במבחן בחשבון, אני זוכרת שהחוויה הזו הלכה איתי שנים אחר כך וכל פעם שניגשתי למבחן מאז הידיים היו רועדות או שהייתי מרגישה לחץ ואפילו חרדה למרות שבמציאות שזה בסך הכל מבחן.
בעומק, כשהייתי ילדה כנראה שהרגשתי חוסר אונים מול אחותי ושאני לא טובה מספיק ולא ידעתי את איך להכיל את הרגשות הללו ופשוט קפאתי – יכול להיות שאפילו לא שמעתי את המתרחש סביבי באותו הרגע או שהגוף שלי לא יכול היה לזוז. לתחושת חוסר האונים וחוסר הערך נקרא רגשות כאב או רגשות בסיס שתמיד נמצאים מתחת לרגשות הדומיננטיים שמחפים עליהם על מנת להגן על הנפש לנו ממפגש עם הכאב.
מכיוון שלא ידעתי כשהייתי קטנה איך להיפגש עם החוסר אונים שחוויתי יצרתי חלק שבוי – חלק שקפא בזמן הכאב (כשהרגשתי מותקפת למשל) וכל הזמן מנסה לשחזר אותו על מנת לעבור דרכו ולהירפא – לכן נוצרה למשל חרדת מבחנים במקרה הזה, הנפש בעצם מבקשת לעבור דרך החוסר אונים אותו הרגשתי באותה סיטואציה על מנת לשחרר את הרגש ולהמשיך הלאה.
בהיותנו ילדים לא לימדו אותנו איך להרגיש את הכאבים הללו והסביבה המערבית בכללותה מוציאה את תחושת הכאב הרגשיות והפיסיות מתחום התחושות והרגשות שלנו בין אם במשככי כאבים או כדורים נוגדי דיכאון/משפרי מצב רוח כאלה ואחרים.
המציאות הזו יצרה מצב שבמקום לעבור דרך הכאב, הנפש שלנו בהרבה סיטואציות קופאת בו – וכך נולד לו החלק השבוי.
חלק שקפא בעבר ומדי פעם עולה על מנת לעבור דרך הכאב כדי להשתחרר ממנו.
לרוב פוסט טראומה הינה חוויית של כאב (למשל בזמן תאונת דרכים או מלחמה) שהנפש לא היתה מסוגלת לפגוש ואו שהתנתקה או ברחה מזה ולכן אנשים שיש להם פוסט טראומה חווים סוגים שונים של חזרות על המקרים אותם עברו בין אם בחרדות מרעשים, חלומות ולעתים במקרים של מלחמות אף געגוע עמוק לשדה הקרב – החלק השבוי שקפא לנו בנפש מבקש כל הזמן להשתחרר ועושה זאת על ידי כך שהוא מעיר את תשומת ליבנו אליו בדרכים שונות.
אז איך עובדים עם חלק שבוי? כיצד משחררים אותו?
קודם כל חשוב לדעת שיש לכולנו אלפי חלקים שבויים ותמיד יהיו לנו זה בילט אין בחיים שאנחנו נקפא בנקודות של משבר פחד וכאב.
אבל כשיש לנו ידיעה שהעניין הוא לא לברוח מהכאב הרגשי אלא לעבור דרכו, ניתן במגוון רחב של טכניקות לשחרר את החלק השבוי שקפא בזמן, לפעמים זה דרך דמיון מודרך שמחזיר אותי לנקודה בה קפאתי ומייצר שם חוויה אחרת של מפגש, עימות, אהבה כל דבר שיוצר פעולה ולא קפיאה לעומת מה שקרה בעבר.
חלק שבוי ניתן גם לשחרר דרך עבודה עם נשימות (כמו למשל טיפול בריברת'ינג או שטיפה אנרגטית) עבודה עם תחושות הגוף (כמו טיפול בתהמקדות) שנועדו להחזיר את כל הנוכחות שלי למקרה בו קפאתי פעם ולשחרר את החלק השבוי שלי דרך היזכרות בתחושות הגוף שהיו חלק ממערך הכאב שקרה פעם.
חלק שבוי ניתן גם לשחרר בשיח פשוט (טיפול בערות שבויה) בעזרתו אני ממש מייצרת שיח פשוט עם האנשים שנפגעתי מהם ומדברת שם מחדש את הדרך בה אני פועלת, חושבת ומרגישה.
ניתן לראות בעבודה עם חלק שבוי הזדמנות למפגש מחודש, יותר בוגר ויותר מתמודד ומכיל אל מול סיטואציות וכאבים שבעבר לא יכולנו להיות באמת נוכחים כשהם עלו בעבר ולכן הנפש לנו יצרה סוגים שונים של הגנות על מנת לא לפגוש את כאבי הבסיס – הגנות שמתוכן נוצר החלק השבוי.
ועכשיו בעזרת הכלים הרגשיים שרכשנו ובזכות זה שהנפש שלנו התחזקה היא מסוגלת להתמודד מחדש עם הכאבים מפעם כשהיינו צעירים יותר והכלי הרגשי שלנו לא יכול היה להכיל אותם.אז למה אני כותבת על חלק שבוי – כי כיום רובנו אנשים משכילים ואינטיליגנטים ונבונים, שעוד מכיתה א' לי אותנו לקרוא ולכתוב, מתמטיקה, היסטוריה, ועוד ועוד, אבל יש משהו אחר אותו לא מלמדים בבתי הספר אבל הוא לא פחות בסיסי וחשוב – עבודה עם הרגשות שלנו.
הרי בסוף, כשילד חוזר הביתה אולי יש קצת שיעורי בית, אבל אחר כך וגם בזמן הלימודים ובכל סיטואציה יצופו התמודדויות רגשיות שקורות באופן טבעי מתוך מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ובחוג המשפחתי, החברתי, קהילתי בו גדלנו.
תארו לכם עולם בו החל מכיתה א' כמובן בהתאם לרמת הילדים מתחילים לעבוד עם הרגשות שלנו? לדבר עליהם ולאפשר להם מקום במרחב.
תארו לכם כיתה או מציאות שבה הילד בוכה וההורה או המורה ואף הילדים לא מנסים להשתיק או לפתור את הבכי או לסתום אותו על ידי מתנה, ממתק או איום אלא בצורה פשוטה – יושבים ליד הילד נותנים לרגשות שלו מקום ומאמינים בו שהוא יכול לעבור דרך המסדרון הרגשי שהנפש שלו מוליכה אותו כעת?
תארו לכם מציאות שבה החברה שלנו לא נבהלת מרגשות כאב, לא מנסה להתחקות אחר אופוריה תמידית או כעס מתמשך או ניתוק רק כדי לא לכאוב אלא חברה שמאמינה במסוגלות של הנפש להרגיש את סך התחושות והרגשות שהחיים האלה מזמנים?
כמה חלקים שבויים היינו חוסכים מאיתנו כבוגרים? לאיפה היינו מגיעים במציאות הרוחנית, רגשית, זוגית, משפחתית לו רק היינו מסכימים לכאוב ביחד וגם לבד ולא נבהלים מזה כל כך.
עולות לי שתי דוגמאות שיכולות להמחיש את הנושא הזה בצורה עמוקה מעולם החי ומהלכות אבלות של העולם היהודי.
בעולם החי – אם לביאה תרדוף אחרי זברה והיא הצליחה לברוח מפניה, יהיו לזברה לאחר שהיא מפסיקה עם המנוסה רעידות בגוף שנועדו לשחרר את כמות האדרנלין שנאגרה בגוף בזמן הבריחה. הרעידות האלה נועדו ממש לשחרר פיסית את כל המתח שנצבר בגוף של החיה הבורחת.
האם לזברה יהיו חלומות על לביאה שרודפת אחריה? האם היא תחיה בפחד תמידי תיכנס למערה ולא תצא ממנה יותר בחיים? התשובה היא לא, הזברה תחזור לחיות את החיים שלה לאחר שהצליחה לברוח מהסיטואציה אליה נקלעה.
הלכות אבלות-
אחת מהלכות האבלות שנועדות למי שבא לנחם אבלים הינה "שכר בבית האבל שתיקה" – כלומר שכשאני באה לנחם עכשיו אבלים עד שהם לא אומרים לי שלום אסור לי לדבר, מה העניין של ההלכה הזו?
בהרבה בתי אבלים כשיושבים שבעה – ניתן לראות שיש הרבה פעמים צחוקים, המון אוכל, בורקסים שמחכים לכל נפש המבקשת מזור מהמפגש עם חוסר נוחות שבתחושת האובדן.
ולכן באה הלכה ואומרת למי שמגיע לנחם – שכר בבית האבל שתיקה.
אל תפתחו את הפה, אל תברחו ממפגש עם הכאב. תנו לאבלים לכאוב את האובדן במשך שבוע רצוף על מנת שהכאב יוכל להשתחרר באמת.
כלומר רק אחרי שהאבלים אומרים לי שלום אני יכולה להתחיל לפתוח בשיח מולם.
תופעה ידועה שקורית למשל כשהורה מאבד ילד (וכמובן זה יכול לקרות בעוד מקרים) הינה שמירת החדר של הנפטר בדיוק כמו שהוא היה. ההורה למשל, במקום לשחרר את הילד שלו, למסור את החפצים שהיו ברשותו, משמר את הכל בדיוק כמו שהיה רק כדי שהריח והזכרונות לא יעלמו, התופעה הזו היא ביטוי מוחשי לחלק שבוי בנפש של ההורה או הבן.ת זוג שקפא בזמן במוות של הקרוב לו במקום לעבור דרך כאב האובדן ולכן הנפש כל הזמן תנסה לשחזר ולשמר את מה שהיה.
במקום להמשיך הלאה.
אציין במקרה זה שמעבר דרך כאב של אובדן לדוגמא וודאי לא אומר לשכוח את האהובים לנו אלא להיות במקום של שחרור ולא קפיאה אל מול מה שקרה.
אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהטקסט הזה?
מזמינה אתכם לצאת מפה עם שאלה וללכת איתה ואולי אף לענות עליה וכמובן אפשר גם לכתוב לי.
יכול להיות שאלה שעולה כעת או נקודה למחשבה/תובנה מהנושא המיוחד הזה.
ואם רוצים מצרפת פה שאלות ללכת איתן וגם לענות עליהן:
למה הזדמן לי לקרוא את הטקסט הזה?
מה למדתי על עצמי?
לגבי מה אני סקרנית?
מה הפתיע אותי?
מה ידעתי כבר אבל התחדש לי מתוך הקריאה?
שנזכה תמיד ללמוד, לגדול ולזכור
ש"המציאות היא הסרט הכי טוב שקיים"
ברכה ואהבה,
רינת